ראש הממשלה השני של מדינת ישראל (בשנים 1954–1955), שר החוץ הראשון (בשנים 1949–1955) וחבר הכנסת מהכנסת הראשונה עד הכנסת החמישית.
משה שרת נולד בשנת 1894 בחרסון באוקראינה. אביו, יעקב שרתוק, עיתונאי וסופר, היה מראשוני הביל"ויים. בשנת 1906 עלתה המשפחה לארץ ישראל והתיישבה בכפר הערבי עין סיניא, ובשנת 1908 עברה לתל אביב. שרת למד בגימנסיה הרצליה ונמנה עם בוגרי המחזור הראשון שלה.
בסוף שנת 1920 יצא משה שרת ללונדון בשליחות מפלגתו, ושם קשר קשרים נרחבים בחוגי הלייבור ולמד בבית הספר הלונדוני לכלכלה. בשנת 1925 שב ארצה והיה עורך בעיתון דבר, ובשנים 1929–1931 ערך גם את שבועון דבר בשפה האנגלית. משנת 1931 היה מזכיר המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, ולאחר רצח ארלוזורוב, בשנת 1933, נבחר למלא את מקומו כראש המחלקה המדינית של הנהלת הסוכנות היהודית. בתפקיד זה, שאותו מילא עד להקמת מדינת ישראל, ניהל את יחסי היישוב היהודי בארץ ישראל עם השלטון הבריטי ועם מדינות אחרות בעולם. בתפקידו פעל גם להקמת הנוטרים – כוח המשטרה היהודי החוקי שנועד להגן על היישובים היהודיים מפני התקפות הערבים, וארגן את ההתנדבות לצבא הבריטי במסגרת הבריגדה היהודית במלחמת העולם השנייה.
בתום המלחמה עסק שרת בגיבוש עמדת הסוכנות היהודית מול ועדות החקירה שנשלחו ארצה. עמדותיו המדיניות היו מתונות, ואף שתמך במאבק בבריטים, הפעיל את השפעתו כדי שינוהל בדרכים זהירות. בשבת השחורה, ב-29 ביוני, נעצר עם כמה ממנהיגי היישוב והוחזק במחנה המעצר בלטרון במשך ארבעה חודשים. לאחר שחרורו ניהל את המאבק המדיני בעצרת האו"ם עד לאישורה של תוכנית החלוקה ב-29 בנובמבר 1946, ולאחר מכן הוביל את המאבק לקבלת מדינת ישראל כחברה באו"ם.
שרת היה חבר במינהלת העם שהוקמה לקראת הכרזת המדינה, ועם הקמת המדינה התמנה לשר החוץ בממשלה הזמנית ואחר כך בממשלת ישראל. בתפקיד זה כיהן עד שנת 1955. הוא הקים את שירות החוץ ודאג לכינון קשרים דיפלומטיים עם מדינות בעולם, ואחד מהישגיו הבולטים היה הסכם השילומים עם גרמניה המערבית, בשנת 1952.
בתקופה זו התגלעו מחלוקות בינו לבין ראש הממשלה דוד בן-גוריון בעניין מדיניות פעולות הגמול שביצעה ישראל בשטחי מדינות ערב בתגובה לפגיעה באזרחיה. שרת טען שמדיניות התגמול לא מנעה התקפות של טרור ערבי, כי אם הגבירה אותן והחלישה את עמדתה הבין-לאומית של ישראל.
בינואר 1954, לאחר פרישתו של דוד בן-גוריון מראשות הממשלה, נבחר שרת למלא את מקומו והמשיך להחזיק גם בתיק החוץ. על תקופת כהונתו כראש הממשלה העיבו תקריות הגבול ומחלוקות בינו לבין שר הביטחון פנחס לבון והרמטכ"ל משה דיין בשאלות הקשורות למדיניות הביטחונית. בעקבות פרשת עסק הביש – חשיפת רשת ריגול וחבלה ישראלית במצרים – נאלץ לבון להתפטר, ובמקומו חזר בן-גוריון לכהן כשר הביטחון.
בבחירות שהתקיימו בקיץ 1955 עמד דוד בן-גוריון בראש רשימת מפא"י. הוא הקים ממשלה חדשה, ושרת חזר לכהן בה בתפקיד שר החוץ, אך כהונתו נמשכה שנה אחת בלבד. חילוקי הדעות בין השניים החריפו; ביוני 1956, לאחר שנאצר נשיא מצרים קיבל נשק רב במסגרת עסקה עם צ'כוסלובקיה, בן-גוריון חשש מפני התקפה מצרית על ישראל, אך הניח ששרת לא ייתן ידו לפתיחת מלחמה עם מצרים. לפיכך תבע מן המפלגה לבחור בינו לבין שרת, ושרת נאלץ להתפטר.
לאחר פרישתו היה שרת יושב-ראש בית ההוצאה לאור עם עובד ויושב-ראש הנהלת המוסד החינוכי-עיוני בית ברל. בשנת 1961 נבחר ליושב-ראש הנהלת ההסתדרות הציונית והנהלת הסוכנות היהודית, ובתפקידים אלה כיהן עד מותו ב-7 ביולי 1965.
משה שרת נקבר, לפי בקשתו, בבית הקברות טרומפלדור בתל אביב.
https://main.knesset.gov.il/about/commemoration/pages/sharett.aspx