רקע 04 לוי אשכול

לוי אשכול נולד כלוי שקולניק באוראטובה שבקייב ברוסיה הצארית (כיום באוקראינה). בילדותו למד ב"חדר" ובעזרת מורים פרטיים. בזמן לימודיו בגימנסיה העברית בווילנה הצטרף לתנועת צעירי ציון.

בשנת 1913 עלה לארץ ישראל והחל לעבוד במושבה פתח תקווה כפועל חקלאי וכשומר. היה ממייסדי קבוצת "עבודה", ששהתה במושבה פתח תקווה ואחר כך עברה לאזור קלנדיה (עטרות), צפונית לירושלים, ומשם לראשון לציון. בשנת 1918 התנדב לשרת בגדודים העבריים. כשהשתחרר הצטרף לגרעין המייסד של קבוצת דגניה ב' ושימש גזבר הקבוצה.

בשנת 1920 נמנה עם מייסדי הסתדרות העובדים הכללית, ובשנים הבאות היה דמות בולטת במרכז החקלאי וייסד את אגודת ניר שיתופי שנועדה לממן את פעולות ההתיישבות. בשנת 1921 היה חבר בוועדת ההגנה של ההסתדרות, ובשנת 1922 נשלח לאירופה למשימה של רכישת נשק. משטרת וינה עצרה אותו למשך כמה שבועות בחשד לרכישת נשק בלתי חוקית.

בשנת 1930 נמנה אשכול עם מקימי מפא"י. בשנים 1942–1945 שימש מזכיר מפא"י, ובשנים 1944–1948 שימש מזכיר מועצת פועלי תל אביב. בשנת 1934 היה מיוזמי ההעברה – פעילות להעברת יהודים ורכוש מתוך שטחי גרמניה הנאצית, ונשלח לברלין כדי לפקח על פעילות זו. אשכול היה ממייסדי חברת המים מקורות, וניהל אותה בשנים 1937–1951. בשנת 1946 שימש ממלא מקום ראש מחלקת ההתיישבות. בתקופה זו הגה את הקמת 11 הנקודות בנגב.

בשנים 1940–1948 היה חבר המפקדה הארצית של ההגנה ועסק בעיקר בנושאי רכש, כספים וגיוס כוח אדם. בד בבד, בשנים 1942–1944, היה המזכיר הכללי של מפא"י, ובשנים 1944–1948 עמד בראש מועצת הפועלים של תל אביב-יפו. בתקופה שלפני מלחמת העצמאות היה גם חבר בוועדת הנגב, שהכינה את ההגנה על יישובי הנגב.

בשנים 1948–1949, במהלך מלחמת העצמאות, התמנה לעוזר שר הביטחון, ולמעשה ניהל את משרד הביטחון, שבראשו עמד ראש הממשלה ושר הביטחון באותה העת דוד בן-גוריון. בתפקיד זה ארגן את המשרד ועודד את פיתוח התעשיות הביטחוניות בישראל.

בספטמבר 1948 עזב את משרד הביטחון ואת משרתו במועצת הפועלים של תל אביב–יפו. באותו חודש עִברת את שם משפחתו משקולניק לאשכול.

בשנת 1948 נבחר אשכול לחבר הנהלת הסוכנות היהודית. בשנים 1949–1951 שימש גזבר הסוכנות היהודית, ובשנים 1948–1963 היה ראש מחלקת ההתיישבות שלה. בכהונתו כראש מחלקת ההתיישבות פיקח על הקמת 371 יישובים חדשים ועל הרחבתם של כ-60 יישובים נוספים. בשנים 1949–1953 עמד בראש מועצת המנהלים של חברת עמידר שעסקה בהקמת השיכונים העממיים.

בשנת 1951 נבחר לכהן בכנסת השנייה, והוא היה חבר הכנסת עד לפטירתו בשנת 1969. בשנים 1951–1952 כיהן כשר החקלאות והפיתוח, ובשנים 1952–1963 כיהן כשר האוצר ותרם רבות להתפתחות הכלכלה בישראל ולצמיחתה המהירה. בשנים 1953–1955 עמד בראש נציגות ישראל למשא ומתן בתיווך נציג ארצות הברית אריק ג'ונסטון, לעניין חלוקת מי הירדן בין ישראל לשכנותיה. לאחר שמדינות ערב – סוריה, ירדן ולבנון – דחו את תוצאות המשא ומתן, קידם את הקמת מוביל המים הארצי מנהר הירדן לנגב. בשנת 1960 היה אשכול חבר בוועדת השרים שזיכתה את פנחס לבון מאחריות בפרשת עסק הביש, אך כמה חודשים מאוחר יותר תמך בהדחתו מתפקיד מזכ"ל ההסתדרות.

בשנת 1963, עם התפטרותו של בן-גוריון מראשות הממשלה כתוצאה מהמשבר בפרשת עסק הביש, התמנה אשכול לראש הממשלה ולשר הביטחון. ואולם זמן קצר לאחר מכן האשים אותו בן-גוריון בטיפול כושל בענייני המדינה בכלל ובפרשת לבון בפרט. למרות הלחץ שהפעיל עליו בן-גוריון סירב אשכול לעסוק מחדש בפרשה, ואף התפטר מראשות הממשלה בשנת 1964 בהצהרה שמטרתו היא לזכות שוב באמון מפלגתו ולשוב לראשות הממשלה ללא אולטימטום. הסירוב הזה להיכנע ללחצים פוליטיים והצלחתו של אשכול לאחד את מפא"י ואחדות העבודה-פועלי ציון לרשימה אחת לקראת הבחירות לכנסת השישית גרמו לפרישתם של בן-גוריון ותומכיו ממפא"י ולהקמת מפלגת רפ"י. לאחר הבחירות לכנסת, בשנת 1965, החל בכהונה שנייה כראש הממשלה.

אשכול היה ראש ממשלת ישראל הראשון שערך ביקור ממלכתי בארצות הברית, בעקבות הזמנתו של הנשיא לינדון ג'ונסון. בתקופת כהונתו כראש הממשלה הידק את קשרי הרכש עם ארצות הברית. בשנת 1965 תמך בשיגור משלחת דיפלומטית רשמית למערב גרמניה והביא לכינון קשרים דיפלומטיים עם מדינה זו. לעומת זאת, ניסיונותיו להפשיר את יחסי ישראל עם ברית המועצות לא צלחו.

אשכול ביטל את הממשל הצבאי שבו היו נתונים ערביי ישראל. בשנת 1964 אישר להעלות את עצמותיו של זאב ז'בוטינסקי לקבורה בישראל – צעד של פיוס עם תנועת חרות ועם מנחם בגין העומד בראשה.

בשנת 1964 חנכה ישראל את פרויקט המוביל הארצי. הערבים הגיבו לכך בניסיונות להטות את מקורות הירדן ובהפגזות חוזרות ונשנות לעבר יישובים בצפון המדינה. מאז ועד פרוץ מלחמת ששת הימים הידרדר המצב הביטחוני. צה"ל הגיב באש על ההתקפות מסוריה ומירדן ועל פעולות החבלה מצידם של מסתננים ערבים.

בשנים 1965–1967 ניהל לוי אשכול את מדיניות המיתון הכלכלי שנבעה מהתרחבות המשק.

במאי 1967 סגר נשיא מצרים גמאל עבד אל-נאצר את מצרי טיראן למעבר אוניות לאילת וממנה, פינה את כוחות האובמאי 1967 סגר נשיא מצרים גמאל עבד אל-נאצר את מצרי טיראן למעבר אוניות לאילת וממנה, פינה את כוחות האו"ם מרצועת עזה והכניס כוחות צבא לחצי האי סיני. בראשית יוני 1967, בשלהי ימי ההמתנה שלפני המלחמה, בשל הלחץ הציבורי הגובר הרחיב אשכול את ממשלתו והקים ממשלת ליכוד לאומית – קואליציה מורחבת, שאליה הצטרפה לראשונה בתולדות מדינת ישראל גם תנועת חרות. הוא צירף לקואליציה גם את סיעת רפ"י, ומסר את תיק הביטחון למשה דיין. אשכול ניסה למנוע מלחמה בכל מחיר, אך כאשר כשלו מאמציו הורה לצה"ל לפתוח במתקפת מנע על מצרים, סוריה וירדן, שהובילה למלחמת בזק של שישה ימים.

בדצמבר 1967 צידד אשכול בהחלטת מועצת הביטחון 242, הדורשת את נסיגת ישראל מהשטחים שכבשה במלחמה בתמורה להכרה בזכותה לחיות בשלום בגבולות מוכרים ובטוחים. ואולם לאחר ועידת חרטום, שנערכה באוגוסט 1967 ובה התנגדו מנהיגי מדינות ערב לכל משא ומתן עם ישראל, צידד בהקמת כמה היאחזויות צבאיות. בתוך כך המשיך לפעול בשיתוף פעולה עם מתווך האו"ם יארינג ובקיום שיחות חשאיות עם חוסיין מלך ירדן ועם מנהיגים פלסטינים.

לאחר מלחמת ששת הימים פעל אשכול לכינון מפלגת העבודה הישראלית באמצעות איחוד מפא"י, אחדות העבודה-פועלי ציון ורפ"י. מפלגת העבודה נוסדה בינואר 1968. אחר כך חתר להקמת המערך שכלל את מפלגת העבודה הישראלית ומפ"ם. לוי אשכול עמד בראש מפלגת העבודה עד לפטירתו הפתאומית בפברואר 1969.

https://main.knesset.gov.il/about/commemoration/pages/eshkol.aspx