רקע 05 גלדה מאיר

גולדה מאיר (למשפחת מאבוביץ') נולדה בקייב שבאוקראינה, ובילדותה, בשנת 1906, היגרה עם משפחתה לארצות הברית. היא התחנכה במילווקי וקיבלה שם תעודת הוראה. בשנת 1915, כנערה, הצטרפה לפועלי ציון.

בשנת 1921 עלתה ארצה עם בעלה מוריס מאירסון ובני הזוג הצטרפו לקיבוץ מרחביה. בשנת 1924 עזבו את הקיבוץ ומאיר החלה את פעילותה הפוליטית והחברתית במסגרת ההסתדרות הכללית. בשנת 1928 נבחרה למזכירת מועצת הפועלות, ובשנים 1932–1934 שהתה בארצות הברית, בשליחות הארגון.​

בשובה ארצה נבחרה למזכירת הוועד הפועל של ההסתדרות, ובשנת 1936 נבחרה לראש המחלקה לעזרה הדדית. משנת 1940 הייתה ממלאת מקום ראש המחלקה המדינית של ההסתדרות, ובתקופת מלחמת העולם השנייה תיווכה בין הנהגת היישוב לנציגי המנדט הבריטי. במקביל לעבודתה בהסתדרות הייתה פעילה במפא"י ומעורבת במאבק למען העלייה, למען ההגנה העצמית ולמען עצמאות. ב-29 ביוני 1946, לאחר שעצרו הבריטים את משה שרת ב"שבת השחורה", מילאה את מקומו בראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית. בתפקיד זה כיהנה עד להקמת המדינה, במאי 1948.

ב-10 במאי 1948, ארבעה ימים לפני ההכרזה על הקמת המדינה, נפגשה בחשאי עם עבדאללה מלך ירדן, במטרה להגיע עמו להסכם בנושא חלוקת הארץ ולמנוע בכך את השתתפותו של הלגיון הירדני במלחמת העצמאות. בתחילת 1948 מינה אותה דוד בן-גוריון לחברת מועצת המדינה הזמנית. עם קום המדינה התמנתה לצירת ישראל במוסקבה. תפקיד זה מילאה עד אפריל 1949. נוכחותה בבית הכנסת הגדול במוסקבה בימים הנוראים, בספטמבר-אוקטובר 1948, עוררה התרגשות גדולה בקרב היהודים ברוסיה.

לאחר הבחירות לכנסת הראשונה, ב-14 בפברואר 1949, שבמסגרתן נבחרה ברשימת מפא"י, התמנתה לשרת העבודה והביטוח הלאומי. במסגרת תפקידה זה יזמה בנייה נרחבת של שיכוני עולים והייתה אחראית להעסקת עולים חדשים בעבודות ציבוריות יזומות. בשנת 1956 נתמנתה לשרת החוץ ועברתה את שמה ממאירסון למאיר. בתפקיד זה כיהנה עד שנת 1965. היא הובילה מדיניות של תמיכה במדינות העצמאיות החדשות באפריקה ושל שיתוף פעולה עמן, וכן פעלה לחיזוק היחסים בין ישראל לארצות הברית.​

לאחר הבחירות לכנסת השישית, בשנת 1965, נבחרה למזכירה הכללית של מפא"י. במסגרת התפקיד פעלה לאיחוד מפא"י, אחדות העבודה – פועלי ציון ורפ"י למפלגה אחת. בשנת 1968, עם הקמת מפלגת העבודה הישראלית, הפכה למזכירה הכללית הראשונה של המפלגה החדשה.

לאחר מותו של לוי אשכול, בפברואר 1969, ולמרות בריאותה הלקויה, נבחרה לראש הממשלה ועמדה בראש ממשלת הליכוד הלאומי שהקים אשכול. 

בבחירות לכנסת השביעית הובילה את המערך לניצחון מרשים של 56 מנדטים, ושוב הקימה ממשלת ליכוד לאומי. 

בתקופת כהונתה כראש הממשלה הייתה פעילה במאבק, שהצליח בחלקו, לפתיחת שערי ברית המועצות לעליית יהודים לישראל.

גולדה מאיר לא הפגינה אהדה לתנועת הפנתרים השחורים, שהפגינה נגד אפליית אזרחים ממוצא מזרחי, ולא קיבלה את טענותיהם על אפליה וקיפוח. היא העלתה על נס פרויקטים שקידמה לרווחת תושבי עיירות הפיתוח ושכונות המצוקה, ואולם נטען כי כישלונה בהבנת המצוקה של חלק זה באוכלוסייה הביא להיחלשות מפלגת העבודה בשנים שלאחר מכן.

מלחמת יום הכיפורים, שהפתיעה את מדינת ישראל ואת הנהגתה, סימנה את ראשית סיום שלטון מפלגת העבודה בכלל ואת סיום דרכה של גולדה מאיר בפרט. אומנם מפלגת העבודה לא הובסה בבחירות לכנסת השמינית, שהתקיימו ב-31 בדצמבר 1973, ומאיר הצליחה להקים ממשלה עם המפד"ל ועם המפלגה הליברלית העצמאית, אולם חודש לאחר אישור הממשלה בכנסת, היא התפטרה מראשות הממשלה.
​
הרקע להתפטרותה היה דוח הביניים של ועדת החקירה בראשות השופט אגרנט בנושא פריצת מלחמת יום הכיפורים. אף שבדוח הואשם הצבא באי-מוכנות למלחמה, הורגש בציבור חוסר שביעות רצון גדל והולך גם מהדרג המדיני. ב-11 באפריל 1974 התפטרה מאיר מראשות הממשלה, וב-10 ביוני התפטרה מהכנסת. ביוני 1974 הקים יצחק רבין את ממשלתו.
​​
לפני שהוקמה ממשלת רבין חתמה ישראל בהנהגתה של מאיר על הסכמי ביטחון זמניים עם מצרים (ב-18 בינואר 1974) ועם סוריה (ב-31 במאי 1974). בהסכמים נכללו סעיפים בדבר נסיגת ישראל משטחים שכבשה בתמורה לסידורי ביטחון חדשים בין המדינות.

בשנת 1975 קיבלה מאיר את פרס ישראל על שירות מיוחד למדינה ולחברה. היא זכתה להערכה רבה בישראל ובעולם בשל אישיותה ומנהיגותה.
​
ב-8 בדצמבר 1978 הלכה לעולמה ונקברה בחלקת גדולי האומה בהר הרצל. בצוואתה ביקשה שלא יינשאו הספדים בהלווייתה ושלא ייקראו אתרים על שמה, ואולם שנה לאחר מותה קראה עיריית ניו יורק כיכר בברודוויי על שמה.

https://main.knesset.gov.il/About/commemoration/Pages/golda.aspx