רמטכ"ל, חבר הכנסת ושר, מנהיג מפלגת העבודה, מדינאי וראש ממשלת ישראל בשנים 1974–1977 ו-1992–1995.
יצחק רבין נולד בשנת 1922 בירושלים ולמד בבית הספר החקלאי על שם כדורי. בשנת 1941 הצטרף לפלמ"ח ושירת בו עד תום מלחמת העצמאות. היה מפקד חטיבת הראל בחזית ירושלים והממונה על פינוי התושבים הערבים מלוד ומרמלה. במהלך מלחמת העצמאות פיקד על כוח צה"ל שפעל בפרשת הספינה אלטלנה מול חופי תל אביב. בשנת 1949 השתתף בשיחות שביתת הנשק עם מצרים ברודוס, אך התנגד להסכם שהושג וחזר לישראל לפני טקס החתימה.
בשנים 1956–1959 שירת כאלוף פיקוד הצפון; בשנים 1959–1963 שירת כראש אג"ם וכסגן הרמטכ"ל, ובשנים 1964–1968 שירת כרמטכ"ל. רבין פיקד על צה"ל במלחמת ששת הימים. לאחר פרישתו מצה"ל התמנה לשגריר בוושינגטון.
במרץ 1973 שב ארצה. לאחר שנבחר לכנסת השמינית (1973) מטעם מפלגת העבודה (המערך), מונה לשר העבודה בממשלתה של גולדה מאיר. כעבור פחות משלושה חודשים התפטרה מאיר מראשות הממשלה. רבין נבחר ליושב-ראש מפלגת העבודה לאחר שגבר על שמעון פרס ברוב זעום, והיה לראש הממשלה. בתקופת כהונתו הראשונה חתמה ישראל על הסכם הביניים עם מצרים ועל מזכר ההבנה הראשון עם ארצות הברית, ואף חילצה בהצלחה את בני הערובה הישראלים באנטבה. לקראת סוף 1976 פירק רבין את הקואליציה עם המפד"ל, לאחר שזו נמנעה בהצבעה על הצעת האי-אמון של אגודת ישראל על רקע טענה לחילול שבת בטקס שהתקיים בבסיס חיל האוויר לרגל הגעתם של מטוסי F-15.
ההתמודדות השנייה מול פרס על ראשות מפלגת העבודה נערכה בפברואר 1977. שוב גבר רבין על פרס ברוב זעום, ואולם על אף הניצחון התפטר רבין מראשות הממשלה בשל חשיפת חשבון בנק שהיה לאשתו בארצות הברית – דבר שהיה אסור באותם ימים. פרס קיבל לידיו את המנהיגות. המפלגה נחלה מפלה בבחירות לכנסת התשיעית (1977).
בדצמבר 1980 התמודד רבין שוב על ראשות מפלגת העבודה. שמעון פרס ניצח בהתמודדות/
בספטמבר 1984 מונה רבין לתפקיד שר הביטחון בממשלת האחדות הלאומית, והוא כיהן בתפקיד זה עד מרץ 1990. בתקופת כהונתו כשר הביטחון נסוג צה"ל מרוב שטח לבנון ותפס עמדות בדרום לבנון בלבד. רבין תמך בהפסקת פרויקט הלביא וניהל את המאבק באינתיפאדה. מדיניותו נתפסה כמדיניות של יד קשה. בינואר 1989 העלה תוכנית לקיום בחירות בגדה המערבית וברצועת עזה, והיא התקבלה על ידי הממשלה וכונתה יוזמת שמיר–רבין. אולם בשל התנגדות גוברת והולכת ליוזמה בקרב חברי הכנסת מן הליכוד, הקשיח שמיר את עמדתו.
אף על פי שדגל בממשלת האחדות עם הליכוד, תמך רבין ביוזמתו של פרס להפיל את הממשלה בהצבעה על הצעת אי-אמון במרץ 1990, לאחר ששוכנע שהליכוד ימנע את התקדמות תהליך השלום. ואולם פרס נכשל בניסיונו להקים ממשלה חלופית, ורבין כינה את המהלך בשם "התרגיל המסריח".
בבחירות המקדימות לראשות מפלגת העבודה, שהתקיימו בפברואר 1992, גבר רבין על שמעון פרס, ישראל קיסר ואורה נמיר, וקיבל יותר מ-40% מהקולות. הממשלה שהקים רבין לאחר ניצחון מפלגת העבודה פעלה נמרצות לקדם את "עשיית השלום", כדבריו. על אף הסתייגותו מהארגון לשחרור פלסטין (אש"ף), לאחר שנואש מהתקדמות בשיחות הדו-צדדיות עם הפלסטינים בוושינגטון שהתנהלו מאז ועידת מדריד, לא התנגד רבין לשיחות אוסלו. ב-13 בספטמבר 1993 חתם בוושינגטון על הצהרת העקרונות עם אש"ף ולחץ את ידו של יאסר ערפאת. באוקטובר 1994 חתם גם על הסכם השלום עם ירדן והביע נכונות לנסיגה ישראלית מרמת הגולן בתמורה לשלום מלא עם סוריה. ב-10 בדצמבר 1994 קיבלו רבין ופרס, יחד עם יאסר ערפאת, את פרס נובל לשלום.
הימין הקיצוני כינה את רבין "בוגד" בשל מדיניות השלום שלו, ובאוקטובר 1995 הטילה עליו קבוצה של דתיים קיצוניים קללת "פולסא דנורא", שהתפרשה בקרב חוגים אלה כהתרת דמו. בתום עצרת למען השלום במוצאי שבת, י"ב בחשוון תשנ"ו, 4 בנובמבר 1995, נרצח רבין בידי מתנקש יהודי – יגאל עמיר. הרצח הפוליטי עורר סערה וטלטלה בציבור הישראלי על כל פלגיו.
בהלווייתו של רבין השתתפו כ-80 ראשי מדינות וראשי ממשלות מהעולם כולו. הוא נקבר בחלקת גדולי האומה בהר הרצל.
https://main.knesset.gov.il/about/commemoration/pages/rabin.aspx