מדינאי, מייסד תנועת חרות ומנהיגה, מנהיג הליכוד, ראש ממשלת ישראל בשנים 1977–1983.
מנחם בגין גדל בבית ציוני. הוריו ורוב בני משפחתו נספו בשואה. בילדותו הצטרף לתנועת הנוער ברית טרומפלדור (בית"ר) שייסד זאב ז'בוטינסקי, שדגלה בציונות ובהקמת מדינה יהודית בארץ ישראל. בשנת 1936 התמנה לנציב בית"ר בצ'כוסלובקיה, ובשנת 1938 התמנה לנציב בפולין. בשנים אלו היה גם חבר במרכז הצה"ר – ברית הציונים הרוויזיוניסטים – שייסד זאב ז'בוטינסקי בפולין. בשנת 1935 סיים את לימודיו בפקולטה למשפטים באוניברסיטת ורשה, ובשנת 1939 נשא לאשה את עליזה לבית ארנולד, שאביה היה ממנהיגי הרוויזיוניסטים.
כשפלשו הגרמנים לפולין נמלט בגין מוורשה לווילנה, שנכבשה על ידי הסובייטים. בספטמבר 1940 הוא נאסר על ידי השלטונות הסובייטיים באשמת פעילות ציונית, נידון לשמונה שנות מאסר והוגלה למחנה של עבודת פרך בצפון-מזרח רוסיה האירופית. בסוף שנת 1941 שוחרר מהמחנה בשל היותו אזרח פולני והצטרף לצבאו של גנרל אנדרס, צבא פולני חופשי שיועד להילחם לצד בעלות הברית בצבאות הגרמניים. בשנת 1942 הגיע לארץ ישראל כחייל פולני.
בעת שהותו בארץ הציע לו יעקב מרידור, מפקד האצ"ל באותה תקופה, להחליפו בתפקיד, אך בגין לא רצה לפרוש מתפקידו בצבא הפולני בעצם ימי המלחמה בהיטלר ללא הסכמת מפקדיו. בסוף 1943, בהתערבות גורמים מדיניים, קיבל חופשה ללא תשלום מן הצבא ואישור רשמי להתמנות למפקד האצ"ל.
בתחילת שנת 1944 הכריז בגין על מלחמה מזוינת בשלטון המנדטורי הבריטי וניהל את מלחמת המחתרת בבריטים. ההוראות הראשונות שניתנו היו פיצוץ משרדי מס ההכנסה והתקפה על בנייני הבולשת הבריטית ברחבי הארץ. בתקופת "המאבק" ניהל מן המחתרת את הפעילות המדינית של האצ"ל ופיקח על פעילותו הצבאית. בניצוחו של בגין נקט הארגון עשרות פעולות נגד יעדים בריטיים עד ליציאתם של הבריטים מן הארץ. הבולשת של ממשלת המנדט הכריזה שתיתן פרס בעד הסגרתו, אך הוא לא הוסגר.
בגין התנגד לתוכנית החלוקה של האו"ם, ואולם הוא קיבל את מרות המוסדות הלאומיים, שכן קיבלו את התוכנית. ביוזמתו אף הושג הסכם בין האצ"ל ובין הממשלה הזמנית בראשות דוד בן-גוריון על הצטרפותם של 10,000 חיילי האצ"ל, בגדודים משלהם, לצבא הישראלי המתארגן. המחתרות פורקו, וחלק ממנהיגיהן פנו לפעילות פוליטית.
בשנת 1948 הגיעה מאירופה הספינה אלטלנה שרכש האצ"ל, ועל סיפונה נשק, תחמושת ומתנדבים שבאו לעזרת היישוב הנלחם על חייו. האצ"ל דרש ש-20% מן הנשק והתחמושת יוקצו ליחידותיו הנלחמות בירושלים, שעדיין היו יחידות עצמאיות בתוך צה"ל. הממשלה דחתה בתוקף תביעה זו, ודרשה שכל כלי הנשק יימסרו לצה"ל. משנענתה הממשלה בשלילה, פתח הצבא באש על אלטלנה, והספינה עלתה בלהבות מול שפת הים בתל אביב. דבריו המרסנים של מנחם בגין, שהיה על הספינה, שודרו בתחנת הרדיו של האצ"ל ומנעו תגובה צבאית של לוחמי הארגון כלפי המעורבים בירי – שהייתה עלולה להתפתח למלחמת אחים.
בקיץ 1948 הקים בגין את תנועת החרות מייסודו של הארגון הצבאי הלאומי ועמד בראשה. בבחירות לכנסת הראשונה, שנערכו בשנת 1949, זכתה חרות ב-14 מושבים בכנסת. בן-גוריון, אשר הקים את הקואליציה בראשות מפא"י, השאיר את המפלגה מחוץ לקואליציה. בשנת 1952 התנגד בגין לקבלת שילומים מגרמניה, והפגנות המחאה שארגן הסתיימו בניסיון לפרוץ לכנסת. הוא הושעה אז מכהונתו בכנסת, ולא הורשה להשתתף בישיבותיה ולהיות מעורב בעבודתה במשך שלושה חודשים.
בכהונתו בכנסת הצטיין בגין כפרלמנטר והעריך וכיבד את הכנסת. הוא עסק רבות בחקיקה ותרם לביצור מעמדו של בית המשפט העליון. הוא ניחן בכושר רטורי, אשר בא לידי ביטוי בנאומיו בכנסת ובעצרות גדולות.
כדי להגדיל את כוחה הפוליטי, חברה תנועת חרות בשנת 1965 למפלגה הליברלית, והוקם גח"ל – גוש חרות ליברלים – שבראשו עמד בגין. כך הצליח בגין למחוק את התדמית הקיצונית שדבקה בתנועת חרות. בשנת 1967, בזמן תקופת ההמתנה שלפני מלחמת ששת הימים, היה בגין מיוזמי הקמת ממשלת האחדות הלאומית.
עם פרוץ קרבות מלחמת ששת הימים בחזית הירדנית פנו מנחם בגין ויגאל אלון אל ראש הממשלה אשכול בדרישה לשחרר את ירושלים המזרחית, אולם לא התקבלה החלטה לפרוץ לעיר העתיקה. כעבור יומיים, בבוקר כ"ח באייר תשכ"ז, לאחר שנודע לבגין על המהלכים המדיניים באו"ם להפסקת אש, עלה בליבו חשש ששעת הכושר תוחמץ, המלחמה תיגמר וירושלים העתיקה תישאר שוב מעבר לגבול. הוא התייעץ עם דיין ואף העיר את אשכול משנתו כדי לדווח לו על ההתפתחויות. לאחר שהתקבלה ההחלטה, פרצו כוחות צה"ל ושחררו את העיר העתיקה, ובתוכה הר הבית והכותל המערבי.
בגין נשאר בקואליציה גם אחרי בחירות 1969, אך פרש ממנה עם שרי גח"ל בקיץ 1970 בשל הסכמת ממשלת ישראל לדון בתוכנית רוג'רס, שבה הוצעו הפסקת אש ללא הסדר שלום ופתיחת משא מתן על נסיגה משטחים ברוח החלטה 242 של מועצת הביטחון.
הסיעה שבגין עמד בראשה גדלה בהתמדה. בשנת 1977, כשעמד בראשות הליכוד, הוא ניצח בבחירות, ועלה בידו להרכיב ממשלה בתמיכת המפלגות הדתיות.
ב-19 בנובמבר 1977, בסיועו של שר החוץ משה דיין ולאחר מגעים מדיניים גלויים וחשאיים עם מצרים, הגיע נשיא מצרים אנואר סאדאת לביקור בישראל. לאחר משא מתן מפרך בחסות נשיא ארצות הברית ג'ימי קרטר, נחתמו הסכמי קמפ דייוויד. בנאום במליאת הכנסת שבו הציג בגין את הסכמי השלום, הוא הביע הזדהות עם כאב אנשי היישובים בסיני, אשר ייעקרו מבתיהם כמתחייב מהסכם השלום עם מצרים.
לעומת השטח בסיני, שבגין לא תפס אותו כחלק מארץ ישראל ההיסטורית, יחסו של בגין ליהודה ושומרון, לעזה ולירושלים היה שונה בתכלית. מסיבות היסטוריות וביטחוניות הוא דחה על הסף כל פשרה שמשמעותה ויתור על שטח כלשהו משטחי יהודה ושומרון ורצועת עזה לשלטון ערבי. הוא סירב למעורבות של אש"ף במשא ומתן כלשהו או בהסכם שלום. את ירושלים ראה בחזונו כ"בירת ישראל הנצחית, בלתי מחולקת, לדורי-דורות ולנצח-נצחים". הסכמי קמפ דייוויד, שנתמכו על ידי רוב גדול בכנסת, הביאו לחתימה על הסכמי השלום עם מצרים במרץ 1979. המאמצים לכונן שלום והחתימה על ההסכמים זיכו את בגין ואת סאדאת בפרס נובל לשלום.
בהתאם לתפיסתו של בגין הוקמו בתקופת כהונתו יישובים רבים ביהודה, בשומרון ובחבל עזה, ובשנת 1981 חוקקה הכנסת את חוק רמת הגולן, התשמ"ב–1981, שלפיו "המשפט, השיפוט והמינהל של המדינה יחולו בשטח רמת הגולן".
מלבד עיסוקיו המדיניים האינטנסיביים, בגין פעל רבות לגישור על פערים חברתיים. תנועתו קידמה בברכה את הצטרפותם של תושבי עיירות הפיתוח ושכונות המצוקה, והוא נהג בהם כבשותפים אמיתיים לעשייה הציבורית. גולת הכותרת של פעילותו החברתית הייתה פרויקט שיקום השכונות, שבמסגרתו שופצו והורחבו בתים ב-127 שכונות ברחבי הארץ.
בשנת 1981, ערב חג השבועות, הפציץ חיל האוויר הישראלי את הכור הגרעיני בעיראק. הצלחת המבצע והשמדתו של הכור הביאו לשמחה ולהקלה, אולם להצלחה הצבאית נלוו גינויים פנימיים ובין-לאומיים. בשנת 1991, בתקופת מלחמת המפרץ, כעשר שנים לאחר פעולה זו, נשלח לבגין מכתב החתום על ידי 100 מחברי הכנסת, ובו הם הודו לו על הפצצת הכור בעיראק.
בסוף שנות השבעים ובתחילת שנות השמונים התבסס אש"ף בלבנון, היה לכוח צבאי מרכזי באזור ושימש בסיס לפעילות טרור נגד ישראל. במוצאי שבת, 5 ביוני 1982, החליטה הממשלה לצאת למבצע שלום הגליל. המבצע התרחב והיה למלחמה של ממש, ותוך ימים אחדים הגיעו כוחות צה"ל לפאתי ביירות. עד סוף אוגוסט 1982 הושגו רוב יעדי המלחמה, ותשתית אש"ף בלבנון חוסלה. אולם התרחבותו של המבצע, התארכותו, הטבח המחריד של נוצרים בפלסטינים במחנות הפליטים סברה ושתילה ובעיקר ריבוי החללים בקרב חיילי צה"ל סדקו את בסיס ההסכמה הציבורית למבצע. חלום השלום עם לבנון קרס, ומסקנותיה של ועדת החקירה המיוחדת שהוקמה כדי לברר את אירועי הטבח פגעו בתדמיתה של ממשלת בגין. בגין הושפע מאוד מכל אלה, ובעיקר קרעה את ליבו ההפגנה המתמשכת מול מעונו הרשמי, שבה הוצב שלט שעליו צוין בקביעות מספר החללים בפעולות בלבנון, שהלך וגדל. מכה קשה נוספת ניחתה עליו בעת המלחמה עם פטירת רעייתו האהובה עליזה ב-14 בנובמבר 1982.
המלחמה ותוצאותיה גרמו לבגין לבטי נפש קשים, ונוסף עליהם הקשה עליו מצבו הבריאותי. בשלהי שנת 1983 הודיע על התפטרותו, שלא ניתן לה נימוק רשמי. מאז סירב להסביר את מניעיו ולהביע את דעתו בסוגיות ציבוריות. בשנות חייו האחרונות נמנע מלהופיע בציבור.
עד שנת 1990 הסתגר בגין בדירתו הפרטית בירושלים, ולאחר מכן עבר לתל אביב. בתקופה זו מיעט לצאת מפתח ביתו, כמעט לא התראיין ולא קיבל אורחים. מצבו הבריאותי החמיר, ורק משפחתו וידידים קרובים הורשו לבקרו ולסעוד אותו בחוליו.
כשהלך לעולמו, ביום ד' באדר ב' תשנ"ב, 9 במרץ 1992, ליוו אותו בדרכו האחרונה רבבות אנשים מכל קצוות הארץ. לאחר הלוויה עממית וללא הספדים הוא נקבר בהר הזיתים בירושלים, סמוך לחללי המאורעות והפרעות בשנים שלפני קום המדינה, בחלקה המכונה חלקת הקדושים, מול הר הבית.
https://main.knesset.gov.il/about/commemoration/pages/begin.aspx